הטרגדיה של מערכת הסאונד הראשונה שלי

מיד כשהשתחררתי משירותי הצבאי התקבלתי לעבודה ב-IBM, משאת נפשה של כל אם חיפנית פרולטרית.

הרגשתי מיליונר, שכרתי דירה, ומאחר והיה לי סדר עדיפויות מאד ברור החלטתי להשתמש במענק השחרור ובמשכורת הראשונה כדי לרכוש מערכת סטריאו. הבחירה עלולה להיראות מוזרה בעיניכם, אבל אל תשכחו שמדובר בבנאדם שבחר, מרצונו החופשי! ללמוד עד כיתה י"ג בתיכון טכני בחיפה.

ההתלבטות העיקרית היתה האם לקנות מערכת אחת כוללת או לבחור לכל חלק את הרכיב הטוב ביותר, וכמובן למצוא את הטוב ביותר לתקציב שלי. בעצם, כשחושבים על כך, אלו שתיים מהדילמות המקצועיות שאני חווה מחדש בכל פרויקט. נכון, כשכל הרכיבים מגיעים מאותו יצרן מתקבלת לעיתים תחושה של שלמות – אין כמו לראות את אותו לוגו על כל רכיב ואין כמו התחושה שכשמשהו מתקלקל אתה צריך להתקשר רק למקום אחד כדי להתלונן.

אבל עדיין, הראש לא נותן מנוח והרצון להתאים את המערכת מעבר למה שיצרן ספציפי הרכיב עבורי תמיד יהיה מפתה יותר. בסוף החלטתי ללכת על הטוב ביותר לכל רכיב. על מנת לעמוד בתקציב, החלטתי לבנות את הרמקולים בעצמי ולקנות מגבר משומש.

כחובב סאונד רציני, ובעל הכשרה טכנית, היה לי ברור שאקנה רק מגבר שפופרות. אין מתחרים לצליל המדויק וה"אמיתי" של מגבר שפופרות. זה לא באמת נכון אבל זה היה המיתוס. היית משמיע תקליט לחבר, ובזמן ששניכם יושבים על כורסאות נפרדות ומהנהנים בראש לפי הקצב (בערך), על פי הנוהג היית אמור מדי פעם לומר משהו כמו "שמעת את זה עכשיו, את הצליל הקטן הזה? את זה אתה מקבל רק במגבר שפופרות!" והוא היה מהנהן בחזרה ואומר "כן כן, לגמרי."

האמת היא שמגבר שפופרות בעיקר יוצר ריח מדהים בחדר שניתן להשוות רק לרגע שבו עש תועה אל תוך גוף המנורה של הסלון וברגעיו האחרונים מפיץ ניחוח שרוף שגורם לכל חברי המשפחה להתפצל לחדרים נפרדים. אבל מגבר שפופרות זה מה שרציתי ומגבר שפופרות זה מה שהחלטתי שיהיה.

בדקתי, קראתי, הקשבתי, חיפשתי, כיתתי רגליי (בחנויות אמיתיות – אינטרנט לא היה). החיפוש לא היה קל. במעט החנויות שהחזיקו מגברי שפופרות, היו מגברים של חברת Quad, ולמרות שהרגשתי מיליונר, תקציב לזה לא היה לי. לאחר שחרשתי את כל החנויות הרציניות בחיפה ותל אביב, הצלחתי למצוא מגבר נהדר של Lafayette.

במקביל, ניגשתי לבניית הרמקולים. קניתי וופר ומיד ריינג' של (KEF (Concerto, וטוויטר של פיליפס. בניתי את הקופסאות בעצמי, קצת הלחמה, קצת הברגה, קצת ניסור וקצת קללות – והנה יש מערכת! פטיפון מקצועי של טכניקס השלים את התצורה ומיד הפכה דירתי הצנועה למוקד עלייה לרגל של כל חברי שרצו לשמוע את החיפושיות כמו שבחיים שלהם לא יכלו לשמוע בבית, למרות שלפי הווליום שבו השמעתי את "Back in the USSR" סביר להניח שהם היו שומעים את ג'ון לנון גם אם היו נשארים בבית שלהם.

‍

‍בכנות, הצליל היה נהדר ובאמת עטף את כל החדר. זו הייתה חוויה מוזיקלית מופלאה, הרגשתי כאילו אני נמצא עם לואי ארמסטרונג באולפן, כאילו אני חולק עם גלן גולד את כסא הפסנתר והוא מנגן רק בשבילי. הייתי גאה, אולי כי זו הייתה תקופה בעולם המערבי בה שפיות דעתך והפוטנציאל החברתי שלך נמדדו על פי מערכת השמע שלך והתקליטים שניגנת לאורחים, אבל מעל לכל – בגלל תחושת ההישג. ההנאה הצרופה של הרכבת מערכת מעולה, הרמקולים שבניתי ועיצבתי בעצמי, והמחקר הטוטאלי שקדם לבנייה – כל אלו הפכו את החוויה לאחת היפות בחיי.

כעבור חצי שנה פרצו לי לדירה וגנבו את המגבר!